ההתחלה האישית
כשהייתי ילד, תמיד הרגשתי שאני לא באמת שייך. הייתי הילד שיושב בצד, בוהה בקיר, בעוד חברי הכיתה מתלוצצים ומשחקים יחד. לא ידעתי איך להביע את עצמי, ולאף אחד לא היה אכפת לשאול. אבל עם הזמן למדתי שאם אני רוצה לשנות משהו, אני חייב להיות זה שמתחיל לדבר. הסיפור שלי הפך לכלי, לא עבורי בלבד, אלא כדי להראות לאחרים שגם הקול שלהם חשוב.
המפגש הראשון
פעם, בהרצאה מול קבוצת בני נוער, הבחנתי בנערה שיושבת בסוף האולם. היא נראתה מרוחקת, כמעט בלתי נראית. כשהתחלתי לדבר על הילד שבקצה הכיתה והנער שמרגיש חסר ערך, ראיתי איך עיניה מתמלאות דמעות. בתום ההרצאה היא ניגשה אליי וסיפרה לי את הסיפור שלה. זה היה רגע ששינה את חיי – להבין כמה כוח יש במילים שאני בוחר לחלוק.
המרחב שנוצר
בהרצאות ובמפגשים שלי, אני שם דגש על יצירת מרחב נקי ובטוח. זהו מקום שבו כל אחד יכול להרגיש ששומעים אותו, בלי ביקורת או שיפוט. אני מדבר על נושאים שהחברה נוטה להדחיק, כמו תחושות של בדידות, חוסר ערך ופחדים. זה מדהים לראות איך כאשר אני משתף את הסיפור שלי, אנשים אחרים מרגישים בטוחים לשתף את שלהם, והכאב מתפוגג, ולו במעט.
האור שממשיך לבעור
היום, אני ממשיך לספר את הסיפור שלי, אבל רק כדי לעורר אחרים לגלות את האור הפנימי שלהם. כל ילד, כל נער, הוא עולם ומלואו, גם אם נדמה שהחברה מתעלמת מהם. המסע שלי נועד להזכיר להם שהם ראויים ושיש להם מקום בעולם הזה. האור שבתוכם יכול לזרוח, לא משנה כמה החושך סביבם נראה כבד.
